פרוייקט חדש הוא מעין בליינד דייט. אני מגיעה, דופקת בדלת ואין לי מושג מי האנשים איתם אני הולכת לעבור תהליך בחודשים הקרובים. יש התרגשות גדולה ואפילו פרפרים בבטן. אני יודעת עליהם קצת משיחת הטלפון- היכן הם גרים, כמה נפשות הם במשפחה, מה הם צריכים, חולמים ומחפשים. הם נשמעים לי נחמדים ונעימים, אבל

אנחנו רוצים את המראה הטבעי, אבל מבינים שהוא דורש תחזוקה. אנחנו רוצים להכניס את הטבע הביתה, אבל לא במחיר של שחיקת החומר. אנחנו רוצים להרגיש ולחוש בבית את הדבר האמיתי, אבל התקציב שלנו לא מאפשר זאת. החיים הדינאמיים והמשפט השגור "אני רוצה שהבית יעבוד בשבילי ולא אני בשביל הבית", הצורך בפרקטיות ובתחזוקה

אוגוסט הוא חודש קשוח. כולם נוסעים, עוברים, לחוצים. כשהיא התקשרה אלי, בשיא החופש, היא ידעה שהיא מבקשת לוח זמנים בלתי אפשרי, ואני כמעט עמדתי לוותר. הם טסים, אני טסה, איך נצליח לעמוד בזה? לא אוהבת להתחייב לדברים שאני לא יכולה לעמוד בהם. ובכל זאת נפגשנו, כי היא הייתה מקסימה בשיחה, כי היא

היא התקשרה אלי לאחר שרכשה ספה ושולחנות, מזנון ושולחן פינת אוכל. מעבר לעובדה שרצתה הלבשה בכדי לייצר חמימות של בית, היא הרגישה שהרהיטים שקנתה לא היו בפרופורציות הנכונות לדירה ולחלל בה עמדו. והיא צדקה. הספה היתה גדולה מדי והשולחנות המקסימים שרכשה קטנים מדי. ולא, לא הלכנו להחליף או לקנות חדש, אלא הוספנו

כולנו רגילים אליו ומכירים אותו היטב- האלון. הוא מככב בכל בית ממוצע החל מבפרקטים שעל הרצפה וכלה בגופי תאורה שעל התקרה. והוא לא טרנד. יש בו משהו שמאוד מתאים לבית הישראלי- הוא נונשלנטי, לא כבד, לא מחייב, מגיע באופציות מגוונות מה שהופך אותו למעניין ורב גוני כי הרי אנחנו לא אוהבים שמשעמם